השבוע יצאתי לעשות משאל רחוב על מדד הדיוק.
המשימה הייתה די פשוטה: לעצור אנשים שאני לא מכירה, להציג את עצמי, לשאול אם הם מוכנים להשתתף ולצלם איתם כמה שאלות קצרות.
רק שבין "יש לי רעיון למשאל רחוב" לבין הסרטון שבסוף עולה לרשת, יש חלק שפחות רואים:
צריך לגשת לאנשים.
והם ממש לא מחכים בתור לדבר איתך.
חלק מיהרו, חלק לא רצו להצטלם, לחלק פשוט לא התאים לעצור באמצע היום. היו כמובן גם אנשים שאמרו כן, אבל כדי להגיע אליהם הייתי צריכה להמשיך לגשת גם אחרי אלה שאמרו לי לא.
וזה היה החלק הכי מעניין מבחינתי.
כי בפעמים הראשונות, אחרי שמישהו סירב, האינסטינקט שלי היה לחפש מישהו שנראה יותר "בטוח".
מי נראה נחמד? מי לא ממהר? מי אולי יסכים? למי יהיה לי פחות מביך לגשת?
ואני מכירה את האוטומט הזה.
כולנו מכירים אותו.
אנחנו רוצים לעשות משהו, אבל עוד לפני שעשינו אותו המוח כבר מתחיל לחפש איך להקטין את הסיכוי שניפגע.
למי כדאי לפנות.
כמה לבקש.
מה להגיד.
אולי לחכות קצת.
אולי לשלוח למישהו אחר קודם.
אולי בכלל לא עכשיו.
וזה נשמע כמו זהירות, לפעמים אפילו כמו שיקול דעת.
אבל לפעמים זו פשוט דרך מאוד מתוחכמת להימנע מ"לא".
ככל שהמשכתי לגשת לאנשים, ה"לא" העשירי כבר לא הרגיש כמו הראשון.
לא כי פתאום אהבתי שמסרבים לי.
פשוט גיליתי שאני יכולה לקבל "לא" ולהמשיך.
לגשת לאדם הבא.
לשאול שוב.
לנסות שוב.
וזה שריר.
היכולת לקבל "לא" בלי לתת לו לעצור את הפעולה הבאה שלנו.
אנחנו מדברים הרבה על ביטחון עצמי, אומץ, יוזמה, לצאת מאזור הנוחות.
אבל אם חושבים על זה, כמעט כל הדברים האלה דורשים מאיתנו להסכים לדבר אחד מאוד פשוט:
להגדיל את הסיכוי שנקבל "לא".
אם אני רוצה יותר לקוחות, אני צריכה לפנות ליותר אנשים.
אם אני רוצה יותר הזדמנויות, אני צריכה להציע את עצמי ליותר דברים.
אם אני רוצה להרוויח יותר, לפעמים אני אצטרך לבקש סכום שמישהו לא יסכים לשלם.
אם אני רוצה להכיר אנשים חדשים, ליצור שיתופי פעולה, להיכנס למקומות חדשים, לנסות דברים שעוד לא עשיתי -
חלק מהניסיונות האלה לא יעבדו.
אנחנו בדרך כלל מנסים להגדיל את כמות ה"כן" בחיים שלנו.
אבל לפעמים הדרך לעשות את זה היא דווקא להיות מוכנים לקבל יותר "לא".
כי כשאנחנו עסוקים בלהימנע מדחייה, אנחנו לא רק מקטינים את מספר הפעמים שבהן יסרבו לנו.
אנחנו מקטינים את מספר הפעמים שבהן בכלל נתנו להזדמנות אפשרות לקרות.
וזה קורה הרבה לפני שמישהו אחר אומר לנו משהו.
אנחנו לא שולחים את ההצעה.
מורידים את המחיר לפני שביקשו.
לא פונים לאדם שרצינו לפנות אליו.
לא מגישים מועמדות כי אולי אנחנו לא מספיק מתאימים.
לא מבקשים את מה שאנחנו באמת רוצים.
לא אומרים את הדבר שחשוב לנו להגיד.
אף אחד עוד לא אמר לנו "לא".
האוטומט כבר עשה את העבודה בשבילו.
וזה השריר שאני רוצה לחזק.
לא להפוך לאדם שלא אכפת לו מדחייה.
לא לשכנע את עצמי שכל "לא" הוא בעצם "כן בדרך".
פשוט להצליח לשמוע "לא" בלי לצמצם את עצמי בפעם הבאה.
טיפ של דיוק - לשבוע הקרוב 🎯
תחשבו על מקום אחד שבו אתם אולי מנסים להימנע מ"לא".
הודעה שאתם לא שולחים.
בקשה שאתם דוחים.
הצעה שאתם רוצים להציע.
מחיר שאתם מפחדים להגיד.
אדם שאתם רוצים לפנות אליו.
הזדמנות שאתם מסתכלים עליה מהצד.
ותנסו השבוע לעשות פעולה אחת שהאוטומט שלכם היה מעדיף להימנע ממנה.
יכול להיות שתקבלו "לא".
מעולה.
זה לא אומר שהתרגיל נכשל.
זה התרגיל.
כי המטרה היא לא לאסוף דחיות.
המטרה היא לחזק את היכולת שלנו לפעול גם כשדחייה היא אחת האפשרויות.
אני קיבלתי השבוע לא מעט "לא".
אבל היו גם אנשים שעצרו.
ענו.
הצטלמו.
סיפרו לי דברים מעניינים על החיים שלהם.
ואם הייתי נותנת ל"לא" הראשונים להחליט איך ייראה המשך היום שלי, לא הייתי מגיעה אליהם בכלל.
אולי אנחנו לא צריכים פחות "לא" בחיים.
אולי אנחנו צריכים שריר מספיק חזק כדי לעבור דרכם בדרך ליותר הזדמנויות.
יונה. 🎯
אל תתפשרו, תדייקו.