עברנו השבוע את ה-1000 ישראלים שענו על מדד הדיוק:
השבוע מישהי אמרה לי:
"אחרי החגים אני אתחיל".
וחייכתי, כי "אחרי החגים" הוא בערך המשפט הלאומי לדחיית דברים 😅
נגמר כיפור, אבל רגע - יש סוכות.
ואז שמחת תורה.
ואז נחזור לשגרה.
ואז זה יהיה אחרי שבת. אחרי סוף החודש. אחרי שהפרויקט ייגמר. אחרי שהלחץ יירגע. אחרי שיהיה קצת יותר זמן.
ותמיד אפשר למצוא את ה"אחרי" הבא.
אבל הפעם המשפט הזה גרם לי לחשוב על משהו אחר.
לא על דחיינות.
אלא על המילה שאנחנו נותנים לעצמנו.
כי אם כבר עשר פעמים אמרנו לעצמנו שביום ראשון נתחיל להתאמן - ולא התחלנו,
אם כבר חצי שנה אנחנו אומרים שנעשה את השיחה הזאת שיושבת לנו על הלב - ולא עושים,
אם בכל חודש אנחנו מבטיחים לעצמנו שהפעם נטפל בכסף או בבריאות - ושוב לא נוגעים בזה,
לא רק הדבר עצמו נשאר במקום.
קורה עוד משהו.
אנחנו מתחילים ללמוד שכשאנחנו אומרים לעצמנו:
"אני אעשה את זה"
לא בטוח שזה באמת יקרה.
אני רוצה לסמוך על המילה שלי לעצמי.
כן, אני רוצה לסמוך על המילה שלי לעצמי.
אני חושבת על זה הרבה.
אני רוצה לדעת שכשאני אומרת לעצמי שמשהו חשוב לי - אני מתייחסת אליו ברצינות.
זה לא אומר שאני חייבת לעשות כל דבר שאי פעם החלטתי לעשות.
מותר לשנות את דעתנו.
מותר להבין שמשהו שרצינו לפני חצי שנה כבר לא מתאים לנו.
מותר אפילו להגיד:
"חשבתי שאני רוצה את זה. אני כבר לא".
אבל יש הבדל גדול בין להחליט שאנחנו כבר לא רוצים משהו -
לבין להמשיך להגיד שהוא חשוב לנו ולהעביר אותו שוב ושוב למחר.
ואני מעדיפה לשנות החלטה מאשר להמשיך לתת לעצמי הבטחה שאני כבר יודעת שלא אקיים.
כי אמון בעצמנו לא נבנה רק מהחלטות ענקיות שמשנות את החיים.
הוא נבנה גם בדברים הקטנים שאף אחד אחר אפילו לא יודע עליהם.
אמרנו שנצא לאימון - ויצאנו.
אמרנו שנשלח את ההודעה - ושלחנו.
אמרנו שנקדיש חצי שעה למשהו שאנחנו דוחים - וישבנו עליו.
אף אחד לא צריך למחוא לנו כפיים.
אף אחד אפילו לא צריך לדעת.
אנחנו יודעים.
ובכל פעם כזאת אנחנו נותנים לעצמנו עוד סיבה קטנה להאמין למילה שלנו בפעם הבאה.
תבטיחו לעצמכם פחות.
תקיימו יותר. 🎯
אז היום אני לא רוצה שתבחרו מטרה חדשה.
בטח לא שתכתבו רשימה של כל הדברים שאתם הולכים לעשות "אחרי החגים".
במקום זה, תחשבו על הבטחה אחת קטנה שכבר נתתם לעצמכם.
משהו קטן לעשות היום 🎯
לא:
"אני אכנס לכושר".
אלא:
"היום אני יוצא/ת ל-20 דקות".
לא:
"אני אתחיל לטפל בכסף".
אלא:
"היום אני פותח/ת את החשבון ובודק/ת איפה אני עומד/ת".
לא:
"אני אחליף עבודה".
אלא:
"היום אני פותח/ת את קורות החיים".
משהו קטן.
ברור.
כזה שאפשר לעשות היום.
ואז תעשו בדיוק את מה שאמרתם לעצמכם שתעשו.
לא בשביל להספיק יותר.
לא בשביל לסמן וי.
ובטח לא כי כל יום צריך להיות פרודוקטיבי.
אלא בשביל משהו שבעיניי הרבה יותר חשוב:
שהמילה שלכם לעצמכם תהיה שווה משהו.
כי תמיד יהיה "אחרי".
אחרי החגים. אחרי שבת. אחרי סוף החודש. אחרי התקופה הזאת. אחרי שהכל יירגע.
אז אולי במקום להבטיח לעצמנו שוב מה נעשה אחר כך -
נקיים היום משהו אחד שכבר הבטחנו.
יונה. 🎯
אל תתפשרו, תדייקו.